משחק

לילד אף פעם לא שואלים “למה אתה משחק?”. ואם היו שואלים, קרוב לוודאי שהיה עונה “אני לא יודע, פשוט בא לי לשחק”.

הודו הוֵדית מתארת את התקופה הקדומה ביותר בהיסטוריה ההודית — בין המאה החמש-עשרה למאה החמישית לפני הספירה. זו התקופה שבה הונחו יסודות ההינדואיזם והתרבות ההודית.

לו הייתם שואלים את גדולי ההוגים של הודו הוֵדית “מדוע ברא ברהמן את היקום?”, הייתם מקבלים בדיוק את אותה תשובה: “בא לו לשחק”.

במסורת הוֵדית המשחק הוא קוסמולוגי. הוא מסביר מדוע היקום בכלל קיים.

לעומת זאת, אצל הסטואה במערב המשחק הוא אתי. הוא מראה כיצד עלינו לחיות. עוד מעט נעמיק בכך.

היום שבו האל השתעמם

הברהמסוּטרה היא אחד הטקסטים המכוננים של הפילוסופיה ההודית. שם ברהמן מוגדר כתודעה האוניברסלית, כמהותם של כל הדברים. ומדוע ברא את העולם? זאת מסבירה המילה ‘לילָה’.

בתרבות ההודו-וֵדית הבריאה כולה היא לילָה.

לילָה (लीला — לי-לָה) בסנסקריט נגזרת מהפועל לַל. פירושה “השובבות של ילד או של יצור ענוג”. הפילוסוף הגדול שנקרה, בן המאה השמינית, מסביר זאת במשל: “מלך שכל צרכיו מסופקים במלואם — ובכל זאת משחק”. כך גם ברהמן. הוא לא היה חייב לשחק. הוא בחר לשחק, וברא את העולם.

הברהמסוּטרה נעזרת במושג לילָה — המשחק האלוהי — כדי להסביר מדוע קיימים בעולם סבל ורוע.

אם ברהמן ברא מתוך בחירה ולא מתוך הכרח — אם היקום אינו חובה אלא הנאה — אזי כל מה שבתוכו שייך אף הוא לאותה הנאה. אובדן, מוות, כאב, שמחה: כולם סצנות של אותו משחק עצמו.

מעניין להשוות זאת ל“הֶבֶל הבלים” של קֹהֶלֶת. שם החיים הם אֵד חולף, ריק. כאן, בלילָה, אותו חלוֹף עצמו הופך למשחק שיש בו קלילות. שני עולמות מסתכלים באותה זמניות — אחד באנחה, השני בחיוך.

מופעי הריקוד רָאסָה לילָה, שעדיין נערכים בהודו, הופכים את הפילוסופיה הזאת לפולחן. כבר כחמש מאות שנה רוקדים בטקס הזה בְּרַהמָצָ’רינים צעירים. הם אינם רק מגלמים את רָאדָהא וקְרישְנָה — הם ממש הופכים אליהם. עבור הצופים זה אינו תיאטרון, אלא רגע קוסמי המתרחש מחדש.

הכתבים המקודשים מספרים שריקוד הרָאסָה הראשון נמתח על ידי ברהמן לאורך זמן של קַלְפָּה אחת. קַלְפָּה שקולה בערך ל-4.3 מיליארד שנה. אפילו הזמן עצמו הוא דבר שאפשר לכופף בתוך המשחק.

חופש באור הזרקורים

עכשיו אני רוצה להביט מעט גם במושג המשחק בסטואה המערבית.

אפיקטטוס חי במאה הראשונה לספירה. הוא נולד עבד וגדל עבד.

יום אחד, כשאדונו עיקם את רגלו, אמר אפיקטטוס: “אם תמשיך כך, היא תישבר”. האדון לא הקשיב, ואכן שבר את רגלו. אפיקטטוס רק ענה בשלווה: “אמרתי לך — נשברה”.

המסר כאן אינו שהוא לא חש כאב. ברור שסבל כאב עז כשרגלו נשברה.

הדגש האמיתי במחשבה הסטואית הוא זה:

“אינך יכול תמיד לשלוט במאורעות. אך אתה יכול לשלוט בתגובתך אליהם”.

בפרק השבעה-עשר של האֶנְכֵּירידיון, שבו מרוכזת תורתו של אפיקטטוס, כתוב: “זכור שאתה שחקן במחזה. את התפקיד בחר מישהו אחר. תפקיד קצר? שַׂחֵק אותו קצר. תפקיד קבצן? שַׂחֵק גם אותו באמת. חובתך היא לגלם היטב את התפקיד שהוענק לך — לא לבחור אותו”.

המטפורה הזאת הייתה וידוי ביוגרפי. אפיקטטוס לא יכול היה לבחור את תפקידו. אך יכול היה לבחור כיצד לגלם אותו. שבירת רגלו בידי האדון לא הייתה בשליטתו — אבל תגובתו והאופן שבו שיחק את תפקידו כן היו.

אפיקטטוס לא בחר את תפקיד העבד שנפל בחלקו. אך בחר כיצד לגלם אותו. ובחירה זו בדיוק היא כל תפיסת החירות של הסטואה.

לפי הסטואה הלוגוס (λόγος — לו-גוס) — התבונה האוניברסלית, עקרון הסדר — מנהל את הכול. בסדר הזה מקומו של האדם הוא מקומו של שחקן. בידי השחקן דבר אחד בלבד: איכות המשחק.

יש כאן דבר מכה במיוחד: ביוונית המילה ל“שחקן” היא היפוֹקְריטֵס. הקרוב המודרני של המילה הזאת הוא hypocrite — צבוע. והמילה “פֶּרְסוֹנָה” באה בלטינית ממסכת התיאטרון. משם התגלגלה למילה “person” — אדם. כל מטפורה שהסטואה משתמשת בה מקורה בבמה.

הסטואיקן האמצעי פּנַייטיוס פיתח את תורת “ארבע הפֶּרסונות”. לכל אדם ארבעה תפקידים: תפקידו כיצור בעל תבונה אוניברסלית, אופיו האישי, התפקיד שמעצבים התנאים החיצוניים, ואורח החיים שבחר בחופשיות.

את שלושת הראשונים אינך יכול לבחור, אך את הרביעי כן. מרחב הבחירה הקטן הזה הוא החירות היחידה — אך המוחלטת — שהסטואה מעניקה לאדם.

נקודת השבר של שני עולמות

שתי המסורות השתמשו במטפורה של “משחק”. אך הן נפרדו זו מזו באורח יסודי בשאלה מי משחק ומדוע.

בלילָה, במשחקו של ברהמן, היקום הוא הנאתו. גם אתם בתוך המשחק הזה — צופים, שחקנים ובמה בעת ובעונה אחת. גם כאבכם, גם שמחתכם, גם טעותכם הם חלק מהמשחק האלוהי.

בסטואה, לעומת זאת, את המשחק משחק בעיקרו האדם. לא היקום אלא האדם הוא השחקן הראשי. היקום עצמו הוא סדר של תבונה — יפה, אך קר. במרכז הבמה אין אל שאוהב אתכם, אלא תבונה שמנהלת אתכם.

ההבדל הזה נובע מן התיאולוגיה. במסורת הוֵדית ברהמן הוא אימננטי — הוא בתוך הכול, בכל יצור. הלוגוס של הסטואה, לעומתו, הוא טרנסצנדנטי — הוא מנהל את הסדר, אך נפרד ממנו.

באחת היקום אוהב, באחרת היקום פועל. הבדל זה מעצב עמוקות גם את העצה שכל מסורת נותנת לאדם.

מפתה לחשוב ששתי המסורות משלימות זו את זו. אך אולי נכון יותר לומר: שתיהן ענו תשובות שונות לאותה שאלה עצמה — “מדוע יש סבל?”.

הברהמסוּטרה ענתה במושג לילָה. אפיקטטוס נעזר במשחק כדי להעניק משמעות לעבדותו.

מטפורת המשחק הייתה בשתי המסורות כלי להעניק משמעות לכאב.

לא אילו תשובה “נכונה” קבעה, אלא איזו שאלה בחרתם לשאול.

בזמנים שונים לגמרי ובמרחבים שונים לגמרי, שתיהן מובילות אותנו לאותה נקודה — למקום שבו ההתנגדות מאבדת את פשרהּ.

הדרך שונה, אך היעד זהה.

היפה שבשתי המסורות

לילָה אומרת שגם הכישלון הוא חלק מן המשחק האלוהי — היא פותחת מקום לכאב, אך אינה מזלזלת בו.

בטקס הרָאסָה לילָה אפשר לראות רקדן המוריד דמעה אמיתית — הוא בעת ובעונה אחת גם משחק וגם בוכה. להפסיד, להתאבל, לטעות, לחוש כאב — כולם רבדים שונים ממה שהיקום מציע.

לילָה מפנה אתכם אל היקום.

הסטואה משחררת כל מה שאינו בידיכם, ואת מה שכן — תגובתכם, עמדתכם, אופייכם — קולעת כמגן.

עוצמתה של הפרספקטיבה הזאת בפשטותה ובמעשיותה. מרקוס אורליוס בהיותו קיסר, אפיקטטוס בהיותו עבד, סנקה בהיותו גולה — שלושתם התנסו באותו עיקרון עצמו ואימצו אותו.

כאן ראוי לזכור אמירה תלמודית: “הכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה”. הכול נצפה מראש, ובכל זאת ניתן חופש הבחירה. אין ניסוח קולע מזה למתח הסטואי שבין הגורל לבין הבחירה — הכול נשלט בידי הלוגוס, ובכל זאת נותר לאדם מרחב לבחור.

אל תבזבזו אנרגיה על דברים שאינכם יכולים לשלוט בהם. היו שלמים במה שכן.

הסטואה מפנה אתכם אל עצמכם.

ובבוקר, כשאדם מתעורר, הוא בדרך כלל יודע אם היום הוא זקוק ליקום גדול או לעולמו הפנימי. אלא שכדי לומר את כל זה — אין האדם זקוק לספר פילוסופיה.